האלמנה מצרפת זכתה לגמול על אמונתה
אלמנה ענייה מחבקת את ילדהּ, את בנה היחיד. היא לא מאמינה למראה עיניה. רק לפני זמן קצר חיבקה ברוך את גופו חסר החיים. כעת היא מביטה בבנה שקם לתחייה ומתמוגגת לנוכח חיוכו. ”ראי”, אומר האורח שלה, ”חי בנך”.
תחייה דרמטית זו התרחשה לפני קרוב ל־000,3 שנה. תוכל לקרוא עליה במלכים א׳. פרק י״ז. האורח הוא אליהו, נביא אלוהים. ומי הייתה האם? היא הייתה אלמנה אלמונית שגרה בעיר צרפת. תחיית בנה הייתה אחד האירועים בחייה שחיזקו במיוחד את אמונתה. אם נבחן את הפרשה אודותיה, נוכל להפיק לקחים חשובים.
אליהו פוגש אלמנה שיש לה אמונה
יהוה אמר שתהיה בצורת ממושכת בתחום שלטונו של אחאב, המלך המרושע של ישראל. אחרי שהכריז אליהו על הבצורת, החביא אותו אלוהים מאחאב והשתמש בעורבים שסיפקו לנביא לחם ובשר בדרך נס. בהמשך אמר יהוה לאליהו: ”קום, לך צרפתה, אשר לצידון, וישבת שם. הנה! ציוויתי שם אשה, אלמנה, לכלכלך” (מל״א י״ז:1–9).
כשהגיע אליהו לצרפת הוא ראה אלמנה ענייה מקוששת עצים. האם זאת האישה שתספק מזון לנביא? כיצד תעשה זאת כשהיא בעצמה כל כך ענייה? למרות ספקות שאולי קיננו באליהו, הוא פתח בשיחה עם האישה ואמר: ”קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה”. כשהלכה להביא לו מים הוסיף אליהו: ”לקחי נא לי פת לחם” (מל״א י״ז:10, 11). להגיש לאדם זר זה לשתות לא היווה כל בעיה לאלמנה, אך לתת לו לחם כן היווה בעיה עבורה.
”חי יהוה אלוהיך”, היא השיבה לו, ”אם יש לי מעוג, כי אם מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת; והנני מקוששת שניים עצים, ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, ואכלנוהו ומתנו” (מל״א י״ז:12). תן דעתך למה ששיחה זו מגלה.
מדברי האלמנה עולה שהיא הכירה בכך שאליהו היה ירא אלוהים מעם ישראל, שהרי אמרה ”חי יהוה אלוהיך”. נראה שעל אף שהיה לה ידע מסוים על אלוהי ישראל, לא היה די בו כדי שהיא תקרא ליהוה ”אלוהיי”. היא גרה בעיר צרפת ”אשר לצידון”, כלומר עיר השייכת ככל הנראה לעיר הפיניקית צידון. קרוב לוודאי שתושבי צרפת עבדו את הבעל, ולמרות זאת ראה יהוה משהו יוצא דופן באלמנה זו.
אף שהאלמנה הענייה מצרפת התגוררה בקרב עובדי אלילים, היא גילתה אמונה. יהוה שלח אליה את אליהו כדי לעזור גם לה וגם לנביא. נוכל להפיק מכך לקח חשוב.
לא כל תושבי צרפת עובדת הבעל היו מושחתים לגמרי. יהוה שלח את אליהו לאלמנה, ובכך הראה שהוא מבחין באנשים בעלי כוונות טובות שעדיין אינם משרתים אותו. אכן, ”בכל עם ועם מי שירא אותו ועושה את הטוב והישר רצוי לפניו” (מה״ש י׳:35).
האם יש אנשים בשטח שלך שמצבם דומה למצבה של האלמנה מצרפת? אף שהם מוקפים בחסידי דתות הכזב, הם אולי משתוקקים לדבר טוב יותר. ייתכן שיש להם ידע מועט, אם בכלל, על יהוה, ולכן הם זקוקים לעזרה כדי לחבוק את עבודת אלוהים הטהורה. האם אתה מחפש אנשים כאלה ומסייע להם?
”עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה”
שים לב מה ביקש אליהו מהאלמנה לעשות. היא בדיוק אמרה לו שעליה להכין ארוחה לה ולבנה, ואחרי שיאכלו לא יוותר להם דבר והם יגוועו ברעב. עם זאת, מה אמר אליהו? ”אל תירְאי. בואי, עשי כדברך. אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, והוצאתְ לי ולך ולבנך תעשי באחרונה. כי כה אמר יהוה אלוהי ישראל: ’כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד יום תת יהוה גשם על פני האדמה’” (מל״א י״ז:11–14).
יש החושבים שאין זה מתקבל על הדעת לוותר על ארוחתם האחרונה. אך לא כך הגיבה האלמנה. למרות הידע המוגבל שהיה לה על יהוה, היא האמינה לאליהו וביצעה את מה שביקש ממנה. איזה מבחן אמונה גורלי היה זה! ואיזו החלטה נבונה היא החליטה!
אלוהים לא נטש את האלמנה הענייה. כפי שהבטיח אליהו, הגדיל יהוה את האספקה הזעומה, כך שהיה בה די כדי לכלכל את אליהו, את האלמנה ואת בנה עד לסיום הבצורת. ואכן, ”כד הקמח לא כלתה, וצפחת השמן לא חסֵר, כדבר יהוה אשר דיבר ביד אליהו” (מל״א י״ז:16; י״ח:1). אילו האישה הייתה פועלת אחרת, העוגה שהכינה מהאספקה הזעומה של הקמח והשמן באמת הייתה עלולה להיות ארוחתה האחרונה. במקום זאת היא פעלה מתוך אמונה, בטחה ביהוה והגישה מזון לאליהו בראשונה.
נוכל ללמוד מכך שאלוהים מברך את מי שמגלים אמונה. אם תגלה אמונה כאשר תתייצב בפני מבחן נאמנות, תזכה לתמיכתו של יהוה. על מנת לעזור לך להתמודד עם הניסיון, הוא יכלכל אותך, יגן עליך ויהיה ידידך (שמ׳ ג׳:13–15).
המצפה של ציון מ־1898 ציין את אחד הלקחים שניתן להפיק מסיפור האלמנה: ”אם האישה תגלה מספיק אמונה ותציית לדבריו, אזי האדון יראה בה ראויה לקבל את עזרתו דרך הנביא; אם היא לא תגלה אמונה, תימצא אלמנה אחרת שתעשה כן. אותו הדבר לגבינו — בתחנות שונות במסע החיים מביא אותנו האדון למקומות בהם נבחנת אמונתנו. אם נגלה אמונה נזכה לברכות; ואם לאו נאבד אותן”.
כאשר אנו מתמודדים עם מבחנים שונים, עלינו לבקש הדרכה אלוהית מתוך המקרא ומתוך הספרות המקראית שלנו. לאחר מכן עלינו לפעול בהתאם להכוונת יהוה, ואין זה משנה עד כמה יהיה קשה להיכנע לה. אנו ללא ספק נתברך אם נפעל על־פי העצה הנבונה הבאה: ”בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך” (מש׳ ג׳:5, 6).
’באת אליי להמית את בני?’
אמונתה של האלמנה עמדה להיבחן שוב. ”ויהי אחר הדברים האלה”, נאמר במקרא, ”חלה בן האשה, בעלת הבית, ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה”. בעודה מנסה להבין מדוע פקדה אותה טרגדיה זו, אמרה האם אחוזת היגון לאליהו: ”מה לי ולך, איש האלוהים? באת אליי להזכיר את עווני ולהמית את בני?” (מל״א י״ז:17, 18) מה פשר מילים מרירות אלו?
האם האישה נזכרה בחטא שביצעה שהטריד את מצפונה? האם חשבה שמות בנה היה עונש מאלוהים, ושאליהו נשלח מטעמו כדי להמיתו? המקרא אינו משיב על כך, אך דבר אחד ברור: האלמנה לא האשימה את אלוהים באי־צדק.
אליהו היה ודאי מזועזע ממות בן האלמנה ומכך שהסיקה שעצם נוכחותו גרמה לאובדן קורע הלב שחוותה. לאחר שנשא את גופו הרפוי לעליית הגג, קרא אליהו: ”יהוה אלוהיי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה?” אילו אלוהים היה מרשה שאישה טובה ומכניסת אורחים זו תמשיך לסבול, הדבר היה ממיט חרפה על שמו — מחשבה שהנביא לא יכול היה לשאת. לכן התחנן אליהו: ”יהוה אלוהיי, תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו” (מל״א י״ז:20, 21).
”ראי, חי בנך”
יהוה שמע את תחינתו של אליהו. אלוהים ראה שהאלמנה כלכלה את הנביא וגילתה אמונה. ככל הנראה הוא הרשה למחלתו של הילד להכריע אותו בידיעה שתחייתו — התחייה הראשונה המוזכרת במקרא — תתרחש ותנסוך תקווה בדורות הבאים. אליהו הפציר ביהוה שישיב את הילד לחיים, ויהוה עשה כן. שווה בנפשך מה רבה הייתה שמחתה של האלמנה כאשר אמר לה אליהו: ”ראי, חי בנך”. לאחר מכן אמרה האלמנה לאליהו: ”עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה, ודבר יהוה בפיך אמת” (מל״א י״ז:22–24).
הכתוב במלכים א׳ פרק י״ז אינו מוסיף לספר עוד על אישה זו. אולם לאור האזכור החיובי של ישוע לגביה, אפשר שחיה את שארית חייה כמשרתת נאמנה של יהוה (לוקס ד׳:25, 26). סיפורה מלמד אותנו שאלוהים מברך את מי שעושים את הטוב למען משרתיו (מתי כ״ה:34–40). ניתן גם ללמוד מכך שאלוהים תומך בנאמנים לו, גם במצבים קשים (מתי ו׳:25–34). בנוסף, פרשה זו מעידה על רצונו של יהוה ועל יכולתו להקים את המתים לתחייה (מה״ש כ״ד:15). אלה הן ודאי סיבות טובות מאוד עבורנו לזכור את האלמנה מצרפת.